פתק 26

יום א 16 ספטמבר 2018:

היהודים מתחילים את מסעם בעולם מתוך המערה העמוקה של היהדות שחצובה בהר ההיסטוריה; עוד לפני שכלל עמדו על דעתם כבר כורתים להם בני הדור הקודם (לגברים שביניהם, כמובן) את העורלה באיבר-המין כסימן-בגוף על-מנת להצהיר שהם יהודים – ועוטפים אותם בסמלים יהודיים שצובעים אותם בצבע ייחודי ובדלני מאוד.

ההתחלה הזאת מתוך היהדות כבר מקנה להם שֵם וזהות ספציפיים – ו"מלבישה" על עיניהם "משקפיים" מסוימים שדרכם הם יראו מעתה את העולם – שֵם וזהות הנתפרים כלבוש, כמו כותנות לעורם, עוד לפני שהחל כלל החיפוש שלהם כיחידים אחר האמת;

ומשם – כשהם "כלואים" כבר בתוך המסגרת הזאת – הם עוברים לדבר על אלוהים – שכאמור, כבר נצבע מראש בשם ובזהות הספציפית הזאת (נדמה לי שהראי"ה קוק היה זה שאמר פעם, ש"אלוהים הוא יהודי").

וזאת בדיוק הבעיה: את החיפוש אחר האמת יש להתחיל הפוך: מאלוהים – מהאל ללא שֵם וללא זהות כלל – ואז להגיע ליהדות שתוכל בעתיד אכן לשמש אז סולם אמיתי לעלייה אל האלוהות הזאת ללא-שֵם.

ייתכן מאוד שאם העם היהודי היה מאמץ גישה כזאת מראשית ימיו חלק גדול מהמתח החריף המלווה את יחסי היהודים-גויים כלל לא היה נוצר – וההיסטוריה של עם-ישראל בין הגויים הייתה שונה לגמרי.

אך האמת המרה היא שהבדלנות התיאולוגית היהודית היא לא לגמרי מודעת –

במילים אחרות, אני מנסה לומר, שהחשש ממציאת האמת האלוהית הוא החשש מכך שהעם יחדל לחוש מבודד ושנוא – כי לא יהיה "על מה לריב" – ואזי תתפוס את מקום העוינות והאנטישמיות ידידות שסופה כליה, התבוללות.

מכאן נובעת מסקנה מפליאה: העם היהודי משלם את מחיר האמת הדתית והחיפוש האלוהי כה-מעוכב במסגרת החינוך הדתי היהודי, עד כדי כך, שהוא נראה למביט-מבחוץ כעם התועה בדרכו בסבך היער – הואיל והעם הזה כה-חושש שמציאת הדרך האמִתית תוביל לכליונו שלו באופן פיזי.

אם הופכים את המטבע אל צדו השני, מגלים שהעם אולי שורד אכן לבסוף את כל תהפוכות ההיסטוריה – ויוצא מנצח באופן פיזי מכל איום המוטל על איבוד זהותו בין הגויים –

אך אז נשאלת השאלה: לשם מה הוא שורד את הכול? –

אם הוא לא מממש את האידיאל של העם הזעיר בגודלו והעצום באיכותו הדיאלוגית – שכורת ברית עם האל ופניו מאירים כלפי האחר (אדם ועולם) – לשם מה נחוצה ההישרדות ארוכת-השנים הזאת? – האם זו הישרדות לשם הישרדות, בדומה לאדם אובססיבי שנתקע אי-שם בתוך שרשרת-פעולותיו והסתבך כל-כך עד שכבר אינו יודע עתה לשם מה הוא נמצא היכן שהוא נמצא עתה?

ייתכן מאוד שדווקא הויתור על אינסטינקט הישרדות כה-חזק זה – היה מאפשר גילוי אלוהי והסרת הסתר-הפנים שכה מתלוננים עליו בשעות קשות; ייתכן שההתגברות על אינסטינקט ההישרדות של היהודים כעם – והסרת הפחד מההיטמעות (הרוחנית לפחות) – היו מתגלים עתה כצעדים של ריפוי הנפש-היהודית החולה וכנבונים ונכונים מבחינה דתית הרבה יותר – שכן היהדות הייתה מתגלה לעולם לפתע כמו אותו בושם שעליו מדבר המדרש, שנשאו אברהם ושרה עמם בצלוחית של פלייטון –

גילוי איכותי כל כך – שדווקא היה מפיץ את היהדות בעולם – אף שהיה משנה בוודאי לגמרי את פניה של היהדות עצמה – ומיטיב עמה, כך נדמה לי, במצבה האנוש שבהווה.

מודעות פרסומת

פתק 25

יום ד, 1 במאי 2019:

א. לוינס אומר שכל מושג הקדושה היהודי נמצא בתוך תנועת היד של האיש הרואה את עֵינֵי האדם הניצב לידו במרוצת החיים – ובעמדו בתור בבנק לפניו – הוא נושא את ידו אל האחֵר ואומר:  "אחריך!".

ב. הבעייה עם האמירה הַנִּלְבֶּבֶת הזאת של לוינס היא, שהוא מתחמק כאן מלעמוד על ההבדלים הקיימים בעמדה הפנימית (State of Mind) של מי שנושא את ידו במחווה זו של "אחריך" כלפי הָאַחֵר.

התנאי החשוב-במיוחד שלוינס לא מזכיר, הוא שהנוקט במחווה זו כלפי רעהו לא יעשה זאת כמי שכפאו שֵד – הואיל, ונניח, כך כתוב בשולחן ערוך – והוא חושש מהעונש האלוהי בעולם הבא – אלא שהוא משתדל לחוש באמת ה"אתה" – ומתפנה בליבו לָאַחֵר במצוקתו מתוך אמפתיה אמיתית.

במילים אחרות: יש הבדל עמוק בין העשיה הנובעת מעמדה נפשית של בִּיאִינְג (Being) שמתוכה האדם יכול לפעול ממקום פנימי שָׁקֵט, שהתפנה לָאַחֵר – לָעֲשִׂיָּה הנובעת מתוך דּוּאִינְג (Doing) סוער של המיינד – שאיננו מפנה כלל מקום לָאַחֵר – אף שלכאורה גם במקרה השני המעשה "הטוב" נעשה.

לוינס אמנם מנסה להפוך את התיאולוגיה של בובר של "אני-אתה" לפילוסופיה, לפנומנולוגיה, הנקשרת לשרשרת המחשבות של הפילוסופיה המערבית – אך האמת היא שבלי בובר-הניצב-מאחורי-לוינס גם לוינס לא באמת קיים ובעל-ערך (כמו שהרבה מהפילוסופיה של היידגר לא תהא מובנת מבלעדי הרקע התיאולוגי שלו).

לא פלא, שבצניעותו הרבה, העיר פעם לוינס, כי כל משנתו איננה אלא הערה ארוכה אחת למשנת בובר.

ג. ואולם, מוכרחים להודות שיש גם ערך לחינוך הרובוטי-האוטומטי לנימוס מעין זה, ולכך כנראה מתכוון לוינס (שלא כמו בובר האנרכיסט – לוינס חשב, וביתר שאת אחרי זוועות המלחמה, שלמנהיגים יש חובה לחנך את ההמון לאורם של כללים נוקשים – כמו אלו של ההלכה, ובכך הוא נסמך על אילנות גדולים במסורת היהודית כמו הרמב"ם והספורנו). ועדיפה כנראה חברה של אנשים מצייתים – שמרימים את היד בתנועת "אחריך" כחובה קרה ומנומסת – על פני חברה בה איש אינו חש כל חובה לנהוג כך.

ד. ואולם – אז עולה שאלה היסטורית – שלוינס כנראה כלל איננו מודע לה:

אם בדור הראשון של אותה קבוצה שתחייב את הנוער במצוות הנביא לבצע בנימוס מאולץ את תנועת "אחריך" בתור המשתרך בבנק, בסופרמרקט, בבתי-החולים וכיוצא בזה, כפקודת האֵל משמים – אולי הכל ייראה עדיין טוב ויפה –

אך עדיין, מתעוררת השאלה, מה יקרה בדור השני, השלישי – והלאה מכך – כאשר יתחילו להישאל לפתע לשאול שאלות "הלכתיות" על הצוו האלוהי הזה?

כך לדוגמא, מאמינים תמימים יפנו אל הרבנים בשאלות כגון: האם גם כלפי גוי יש לבצע את מצוות "אחריך"? – ומה אם הגוי הוא פלסטיני – ואף ייתכן שהוא אולי תומך בסתר ליבו בטרור נגד יהודים? האם יש חובה לקיים את המצוות "אחריך" גם בחו"ל? – ואם כן האם היא מדאורייתא או מדרבנן? – והאם יש לבצע מחווה זו גם כשיש לי סיבה משלי למהר? – האם כיבוד אב ואם קודם למצוות "אחריך", או שמא שכרה של האחרונה כה גדול שיש להקדים ולבדוק היטב אם מדובר בכיבוד האב או שמא בכיבוד האם – שהוא מטבעו חשוב פחות ולכן לפי דברי כמה חכמים, רק כבוד האב דוחה זאת?

ה. עד שאפשר אף לראות בדמיון המוחש, כיצד בבני-ברק יתבצעו בדורות הבאים בפומבי, בחוצות העיר, טקסים מיוחדים של "אחריך" – שבהם יתאספו אנשים במעין "תור מאולתר" – שבו יבצעו רבים אחד כלפי השני את מחוות "אחריך" – כדי לזכות בשכר המצווה הכרוך בתנועה זאת.

פתק 24

יום ד, 1 במאי 2019:

א. התלמוד הבבלי במסכת ראש השנה (טו ע"א) מסביר, שמכפילים את תקיעות שופר בראש השנה כדי "לערבב את השטן". כלומר מכפילים את כמות התקיעות בשופר כדי לבלבל אותו, את השטן, כדי שלא יקטרג עלינו בעת המשפט הנערך בַּשָּׁמַיִם. רש"י מסביר שם, כי הכוונה היא לומר, שישראל מציגים את עצמם במשפט לפני האֵל כמי שכה-אוהבים הם את מצוותיו, עד שמרוב אהבה הם כופלים את עשיית הטקס על מנת להדגים לפניו באופן מוחשי עד כמה אוהבים הם לקיים את פקודותיו; ועובדה זו – כך מסתבר לפי הסבר זה – תגן עליהם במשפט שנערך בראש השנה מפני טענות השטן שהצטברו נגדם (לשון רש"י: "שלא ישְֹטין. כשישמע ישראל מחבבין את המצוות – מסתתמים דבריו").

ב. ההנחה של התלמוד לפי דברי רש"י היא, אם כן, שאם בני-האדם מעמידים פנים – "מראים כאילו" הם אוהבים את מצוות האל – בְּאַלְּצָם את עצמם לבצעם שוב ושוב את הצווים הללו (תקיעות השופר הלכו והתגלגלו בבית-הכנסת מהמספר שלושים, לכפל מספרם לשישים – ובימינו על פי רוב המספר הוא: 100) – אף מעבר למידה שהם צֻוו לעשותם במקור – הרי ש"טְרִיק" זה באמת "עובֵד" – והאל משתכנע לבסוף שאכן הם "ילדים טובים וצייתנים", העושים מאהבתו את רצונו –

ג. אך הבעיה היא זו: כל אדם בוגר הרי היה מביט על ה"זאטוט" שלפנינו, התוקע בשופר שוב ושוב – ומנסה למצוא חן בעיני אימו באמצו את עצמו "קצת יותר מדי" – על המניפולציות הילדותיות שלו שהן כה-שקופות לָכֹּל – כבעיה פסיכולוגית של התנהלות משפחתית בעייתית, אם לא חולנית. אצל מי שמביט מבחוץ על יחסי אֵם-ילד שכאלו, נוצרת תחושה מעיקה ולא-נוחה. מדובר כאן הרי בתופעה הזקוקה לטיפול.

ויניקוט היה מדבר כאן על פעוט שגדל אצל אֵם לא-מספיק-טובה – שגורמת לו להסתתר מאחורי עצמי מזוייף.

האם כך באמת מדמיינים היהודים את האל שלהם בשמים? – כמי שנופל בפח של זאטוט חסר-בינה ואכן מסכים לשפוט את עמו לִזְכות – רק בגלל חיוכיו המתרפסים?

ד. הדוגמא הזאת איננה שולית כל-כך כפי שניתן לחשוב; ואי אפשר לדחות אותה בקלות כחסרת-משקל. למעשה היא כה-מרכזית – עד שאפשר בנקל לראות אותה כטופס-חוזר, כאבטיפוס, של כל ביצועי ההלכה וחיי בית הכנסת והקהילה היהודית.

כל מערכת התפילות הרי בנויה על חזרות אינסופיות על טקסים, שבמקור די היה לְבַצְּעָם – לפי מי שחידשם – פעם אחת ותוּ לא – אך הם נמתחו והוכפלו שוב ושוב עשרות ומאות ואלפי פעם במשך-השנה.

ה. דוגמא טובה לכך היא טקס הקדיש, טקס שבמקור היה לו כוח דתי עצום, בהכריזו קבל-עם – כי אפילו בעת סכנה – בני העם הזה מצהירים על כוונתם לחיות חיים של קדושה וחירות-פנימית כנגד כל הזרם האנוכי-הארצי-האגואיסטי של עולם החומר.

ואולם, מי שהפך זאת לחלק מטקס קבוע וטופס החוזר על עצמו – לעיתים אף עשרות פעמים ביום בבית הכנסת – במעין מלמול אוטומטי בלתי-נפסק (כך שאיש מבאי בית הכנסת גם לא שומע כלל בתוך המלמול המוזר הזה מה נאמר שם בתוך בליל-המילים-הרועש), ובשפה רחוקה שכבר הלכה לעולמה לפני כאלפיים שנה, שאיש מהאנשים הרגילים כבר אינו מבין – הפך זאת לאמירה חלולה, חסרת משמעות, ולניסיון של ילד שגדל עם עצמי מזוייף של אמא-לא-מספיק-טובה להתרפס בנדנוד טרחני אינסופי לפני אימו [או אביו] בהציגו שוב-ושוב עד-לעייפה – אותה הצגה חוזרת-על-עצמה שחותרת להראות לאֵם עד כמה הוא, הילד הזה, הוא "צייתן" בלתי-נלאה, החותר שוב-ושוב, חסר בטחון לחלוטין, לְרַצּוֹתָהּ.

עד כדי כך הגיעו הדברים, עד שלמביט בכך מבחוץ בְּעַיִן אובייקטיבית נדמה לפעמים שהילד הזה איבד לגמרי את שפיותו והפך לפסיכוטי-לחלוטין.

ו. אין להתפלא אפוא על כך, שכיום ניתן אף לרכוש בעד סכום כסף כלשהו אַבְרֵךְ שיהיה מוכן לומר עבור הנפטר את הקדיש –

עד כדי כך – שבגלל איזו מסורת מאוחרת ("התנא המת") השתלטה על מוחות האנשים במסורת היהודית המחשבה שבכך הם מתקנים ומשפרים את מקומו של הנפטר בעולם הבא – ואולי אף מצליחים במקרים שבו הנפטר היה איש רשע בחייו – להעביר על ידי רכישה זו, של מי שיאמר עבורם קדיש, את מושבו מהגיהנום אל גן-העדן.

ז. אולי המבט שהצגתי כאן ייראה מוזר לרבים משומרי המצוות (ואינני יכול להבין מדוע דברים פשוטים אלו אינם מטרידים איש מהם – ומדוע יפְטרו את מה שאני טוען כאן במבט לייבוביצ'יאני מזלזל, המביע את הבטחון הגמור שלהם שאין כל בסיס למה שאני אומר על רוח החיים הריקה של בית-הכנסת – ועל "המלך העירום" שכולם מהללים את לבושי-התפארה שלו) – ולכן אביא לשם כך בעקבות דברי רוזנצווייג על המצוות – משל אחר, כדי לחזק את דבריי ממקום אחר.

ח. נדמיין לרגע לעצמנו גבר שלאחר טיפול זוגי מוצלח שם לב לפתע לכך שהוא מרוכז-מדי-בעצמו והוא מקבל עליו לתקן את מערכת יחסיו הפגומה עם אישתו – וכחלק מתשומת-הלב שבדעתו מעתה להעניק לה – הוא מחליט לקנות לה בחנות הסמוכה פרחים יפים ולומר לה את מה שעל ליבו: שהוא מבין עתה היטב, שמחמת סגירותו ויהירותו לא העז לומר לה עד עתה כמה הוא מעריך אותה ואוהב אותה – ועד כמה הוא זקוק לה בחייו.

אירוע כזה יכול להיות אירוע אינטימי מרגש ופותח-לבבות, המרענן את יחסי האהבה שנעלמו מחיי המשפחה של בני הזוג הזה.

ועתה – נניח שגבר זה כה התלהב מהמהפך שהיה כה-מלהיב – והוא מחליט להכפיל ולְשַׁלֵּשׁ אותו שוב-ושוב – עד כדי כך שהוא מביא לאישתו ביום מסוים עשרים פעם ביום פרחים – וחוזר לפניה שוב-ושוב על ההצהרה שהוא כל-כך אוהב אותה.

הרי ברור לכל בר-דעת שאישה זו תצא עתה לגמרי מדעתה, ותאמר בליבה שהוא חזר לסורו ונתפס לאותה נרקיסיסטיות חולנית שבה היה שקוע קודם – ואלי הוא נמצא עתה אף במצב גרוע בהרבה, שכן נראה שדעתו השתבשה לחלוטין – והוא מנותק עתה מן המציאות – ואינו יכול כלל לראות את הזולת שעמו הוא חי.

גם במקרה הזה יוכל כל אדם להבין בנקל, שהאמירות על המוכנות לקדש שם שמיים (המצויות בקדיש) אשר חוזרות על עצמן לעיתים בבית-הכנסת עשרות פעמים ביום איבדו לגמרי את משמעותן בעיני החוזרים עליהן [ועוד, שהן נאמרות בשפה שהציבור הרגיל אינו מבין – רק ידוע להם אולי שהשפה הזאת הכילה פעם, לפני שנים רבות, איזו הצהרת אהבה].

המצהירים זאת שוב-ושוב ללא לאות בבית-הכנסת נראים במקרה הטוב כטרחנים חסרי-רגישות שמנסים באופן מזוייף וריק-לחלוטין למצוא חן בעיני "בת-זוגם" – ובמקרה הרע הם נתפסים כפסיכוטים שאיבדו כל קשר נורמלי עם המציאות.

ט. לצערי, עד כמה שתֵיאורִי כאן יכול להישמע ביקורתי וציני – הרי הוא תיאור מדויק של מערכת התפילות ושל חיי הקהילה ובית הכנסת של ימינו – והקֶשֶׁר שהעֵדה כיום מנסה ליצור עם האל – אשר כרת עמם ברית-אהבה ונישואים בעבר.

י. אך גם זאת יש לומר למען ההגינות: התיאור הזה של הטקסים הריקים וחסרי-המשמעות, היוצרים אצל הצופה תחושה של התנהלות פסיכוטית של הקהילה היהודית – איננו בשום אופן תיאור בלעדי של הקהילה-היהודית-הדתית בלבד; את הביקורת הזאת אפשר למתוח באותה מידה על כל מערכת-טקסים של כל דת אחרת.

כפי שטען מקס וובר כבר לפני שנים רבות, זהו תהליך שגם ללא כל כוונה להגיע אליו – חיי הקהילה מתדרדרים אליו בהכרח אחרי כמה דורות, כשנעלם הדור הראשון שהלך בעקבות המנהיג הכריזמטי.

יא. חיי הדת הם אכן חיים ריקים מהאלוהות –החיים הדתיים לעומת זאת, הם חיים מקוריים חסרי טקסיות המנסים לממש את החיבור אל עצמיות האמת של היחס האותנטי של "הילד" כלפי "האם-המספיק טובה".

חיי הדתיות שבובר הבדילם באופן נחרץ מעולמן של הדתות הממוסדות – הם חיים עם האל. חיים שאינם – ולא יכולים לפי טבעם – להיבנות על סדרות של טקסים אובססיביים החוזרים על עצמם.

פתק 23

יום ד, 1 במאי 2019:

כשפרויד העלה לראשונה את המחשבה, שהכוח המניע את היצור האנושי הוא לא רק זה של הצמיחה והבנייה, של האֵרוס – אלא גם זה של ההרס, התָּנָטוֹס – קמה נגדו התנגדות רבה שבחלקה קיימת ועומדת בין הפסיכואנאליטיקאים עד היום הזה.

הטענה המרכזית נגדו היא שהוא עבר בנקודה זו את הגשר בין מדע הפסיכואנליזה למטפסיכולוגיה – המניחה הנחות מטפיזיות שהרי מדובר בהיפותיזה מופשטת – ואין כל הוכחה לכך שכוח התנטוס מניע את האדם.

כל מה שהעלה פרויד להוכחת טענה זו – אמרו הם – יכולים אנו להסביר בתוך המסגרת הישנה של הליבידו של האֵרוס.

אך מה שמתקיפיו בנקודה זו לא תפסו הוא, שגם המסגרת הישנה – של ההסבר המושרש בארוס – גם היא אינה שייכת באמת לתפיסות המדע הרגילות, וגם היא איננה אלא הסבר מטפיזי (ואת זה אני אומר גם בלי לקחת בחשבון את טענות פופר נגד הפסיכואנליזה ואי-פריכותה המדעית) –

והטעם לכך הוא פשוט: לא ניתן להבין את כל התנועה של נפש האדם רק במסגרת ההסבר של האֵרוס – משום (וזו היא רק דוגמא) שפרויד לא יכול היה לדחות את ההסברים של אדלר על רגשי הנחיתות-והעליונות רק על סמך טענות "המדע". הרי כל מי שעיניו פקוחות מבין שאין שום הוכחה – וגם לא ניתן לחוש בכך ב"שכל הישר" כלל, שפגיעה נרקסיסטית קשורה בדרך כלשהי לסקסואליות, לאֵרוטיקה (כפי שניסה להציג זאת פרויד – בניגוד לאדלר ובניגוד לקוהוט מאוחר יותר) – וכמו כן לא ניתן להצדיק בשום דרך מדעית את טענת פרויד בנוגע להמון – דהיינו שההמונים מתמירים בעצם הערצתם את המנהיג איזושהי אנרגיה אֵרוטית הומוסקסואלית חבויה כלפיו – וכן גֵֶּבֶר-כלפי-גֶּבֶר ביחסים הרגשיים העזים שלהם זה-כלפי-זה בתוך הקבוצה הסולידית.

זו היא טענה פרוידיאנית קלאסית, שנראית לכאורה מגוחכת אם היא מסתמכת על "טענה מדעית" כלשהי – או אפילו על תחושה סנסואלית פשוטה, של כל אדם המכיר בעצמו את החווייה של היות חלק מההמון (למשל: החוויה של הצטרפות לקבוצת אוהדי קבוצת כדורגל נלהבת – והיות חלק ממנה) ואין בו כל נטייה מזוהה להומוסקסואליות – אף לא בעולם המודחק שלו – בחלומות למשל, כשהוא בוחן אותם בכנות.

הדבר היחיד שיכול לתת טעם להסבר אנטי-אדלריאני שכזה של פרויד – הוא השורש המטפיזי שאותו חיפש פרויד וטען (וזו הרי טענה מטפיזית למהדרין!) שכל המציאות האנושית על תנועתה מתחילה לצמוח משורש חיים אחד, מכוח צמיחה אחד, והוא האֵרוס – כוח היכול בשלבים שונים של התמרתו, לפי דעת פרויד, לקבל פנים שונות ומשונות  – שכבר איבדו לכאורה כל קשר נראה-לעין למקורם באנרגיה של הארוס.

*

הערה נלווית לכך: צחוק הגורל הוא, שהשערת התנאטוס של פרויד – שהתקבלה כשפורסמה (ולאחר מכן) באופן צונן ומסויג כל-כך מצד עמיתים רבים – היא זו שדומיננטית היום יותר-מכל אסכולה אחרת בשדה הקליני; שכן בארצות רבות ההשפעה של מלאני קליין – כמי שפיתחה הלאה באופן רדיקלי את ההבנה של פרויד על המתח בין הארוס לתנאטוס – וממשיכיה (ביון ואחרים; ויש לצרף לכך את ויניקוט בדרך מסוימת) בתיאוריית יחסי האובייקט – היא זו שתופסת כמדומני את המקום המרכזי ביותר בטיפול הפסיכואנליטי בקליניקות היום למעשה.

פתק 22

יום ה 8 נוב' 2018:

כשבאה מחשבה שמתארגנת מולנו באופן לא-אסתטי, באופן כָּבֵד, המעיק עלינו – יש לִצְפּוֹת בה כמו בלון מלא גז, שאנו מניחים לו להתרחק מאיתנו – ושוב חוזרים אל השקט של המיינד.

יש לנו אז וודאות פנימית: זאת לא הייתה מחשבה שנשלחה אלינו כדי לעבוד איתה, ליצור איתה, ועל כן יש לשחרר אותה; יש להשתחרר ממנה – ולחזור ממנה נקיים-לגמרי אל השקט של המיינד.

כך יש לנהוג בכל מחשבה מטרידה, אובססיבית, אפלה, מעיקה. ובעצם, כך יש לנהוג בכל מפגש שמותיר בנו תחושות שכאלה – לדוגמא, מפגש עם בני אדם שמשאירים אותנו מבולבלים, שרויים במועקה.

– מאיפה באות מחשבות שכאלה? ומה מטרתן? –

אם אנו לא מקבלים את התפיסה הדואלסטית – עלינו להניח, שכמו האינסייט, השמיעה, גם מחשבות שכאלו אינן מגיעות מכוח שטני, חוץ-אלוהי – אלא מאותו מקור אלוהי שממנו נשלחים האינסייטים – מאותו מקור אחדותי;

אך יש מחשבות שנשלחות כדי לעבוד איתן – ויש מחשבות שנשלחות כדי לדחות אותן. לשם כך נדרשת יכולת מעודנת של שְׁמִיעָה – על מנת שנוכל להבחין מה נשלח אלינו כדי לקיים בו מצוות "הכנסת אורחים" – ומה נשלח אלינו רק כדי להניח לו לפרוח הלאה מאִתנו לדרכו.

ונראה לי שיש להסביר את הבדל בין שני סוגי המחשבות הללו כך: הראשונות הן אכן מחשבות-אֱמֶת, שמגיעות אלינו מהמקור האחדותי של הקיום;

בעוד שהאחרונות הן מעין "הפרשות" של האֶגו – ומקורן בתעתוע ברמה הפסיכולוגית הנמוכה שלנו – מחשבות שאוהבות להתחזות כאילו הן באות מאותו מקור-אחדותי – ואכן רבים נופלים שלל וממהרים "להקשיב" קשב-רב למחשבות האחרונות הללו – כי הן מפתות יותר.

למען האמת, לפחות מנסיוני – רוב המחשבות שלי לפחות הן מהסוג השני, המוליך-שולל. ולכן רוב עבודתי האישית הפנימית היא בשתיקה ובנקיטת עמדה פסיבית מולן – כדי לתת להן לחלוף ולהיעלם בלי להשאיר שרידים כשהן נעלמות מאחוריהן בנפש.

פתק 21

יום ה, 8 נובמבר 2018:

אפשר להבין מדוע היוונים ותרבויות אחרות (כפי שהראיתי בהרחבה ב"מסכת שלום", עמ' 297-298) הניחו שמקור הזרע היוצר-חיים הוא בראש.

ההנחה שעומדת מאחורי תפיסה זו היא פשוטה: אם מפצלים באופן דואליסטי את הגוף לשניים – ורואים את החלק העליון כרוחני וככזה הקשור לפיכך לנצחי, ואת החלק התחתון כקשור לארצי, לגופני ולזמני-החולף ולכן גם כקשור-למוות – ולפיכך מובן מדוע ההפרשות של החלק הזה כה-דוחות (כך הבינו גם אנשי עדת קומראן) – שהרי הן סימן לדברים החולפים-ומתים ונרקבים בתוך מִקְצה-הזמן –

אם כן, הרי נותרת לנו אך ורק הבעייה של היווצרות החיים מתוך הזרע – ששייך גם הוא הרי לחלק התחתון (ואכן זרע מטמא במקרא!) –

לכן, לפי דעתי, הניחו שהזרע מופק מהראש, שהוא עליון ורוחני ללא ספק – ושייך לחיי הנצח.

מכאן לא רחוקה ההנחה, שהתפתחה מכך, שאיבוד הזרע הוא איבוד כוח החיים – הנחה שהניעה רבים מהשואפים לחיי-נצח אלוהיים – כמו אצל רבים מהיוגים של ימי-הביניים בתת היבשת ההודית – לפתח אסקטיות קיצונית – וחשש מתמיד לאיבוד הזרע –

חשש שנקלט לבסוף (דרך המעבר של התורות האלכימיות בימי-הביניים?) גם בתורות הקבלה שלנו (בזוהר למשל) והשפיע השפעה מכרעת על היחס האפוף-פחדים כיום בעולם הדתי מפני איבוד טיפות-הזרע. על כך כתב בהרחבה שילה פכטר בדוקטורט שלו.

פתק 20

יום א 14 באפריל 2019:

את הנקודה המרכזית בעיגול איש אינו רואה, למרות שהיא זו שמעניקה אנרגיה לכל שאר העיגול. למעשה הכל סובב סביבה – אבל היא בלתי נראית. כל הכוח של כל השדה של העיגול בא מהנקודה הזאת, אבל היא עצמה סמויה ונחבאת. כך גם האיש הקדוש, המסתתר מן העין. בניסוח של המסורת היהודית נאמר כי אלו שעליהם מתקיים העולם הם ל"ו צדיקים נסתרים.